אהבה רחמנית

Advertisements
Advertisements

3 min read

FacebookTwitterLinkedInPrintFriendlyShare

מעשים קטנים, אהבה גדולה.

בתיה ושמואל, חברים שלנו, טסו לא מזמן לחו"ל. בדרכם חזרה, שמואל, שהשתעמם מהעיסוקים שהיו באייפד שלו, חיפש במה להתעסק במשך שאר הנסיעה. מצב רוחו צנח כשחשב על הטיסה הארוכה והמשמימה שמחכה לו.

לעומתו, בתיה אשתו, התכוננה לטיסה בעצמה הרבה יותר טוב. היא ניצלה את מלוא הזיכרון של האייפד שלה באפשרויות בילוי. זו הייתה הזדמנות נדירה להתרגעות, שחכתה לה בציפייה. במטען הנישא של בתיה היו גם כמה מגזינים ואפילו ספר של ממש. לאחר התלבטות פנימית, בתיה נתנה את האייפד שלה לשמואל, ופתחה עיתון.

אולי זה לא נשמע כמו התנהגות כל כך ראויה לשבח (בפרט אם לא טסתם לאחרונה ושכחתם כמה ארוכות ולא נעימות הטיסות יכולות להיות!), אולם היא מתאימה היטב לקטגוריה חדשה שהחוקרים מכנים "אהבה רחמנית" – "זיהוי צרכיו ודאגותיו של בן/בת הזוג והצבתם מעל לאלה שלך" (וול סטריט ג'ורנל).

היהדות קוראת לזה פשוט נתינה. המאמר מצטט "מומחים" שמגלים לנו שמעשים קטנים ולא אנוכיים בין בני זוג, אינם רק נחמדים – אלא חיוניים. נו באמת, זה אמור להיות חידוש? האם לא הבנו את זה לפני כמה אלפי שנים? והאם ההורים והמורים שלנו לא למדו אותנו שוב ושוב ש"מעשים אומרים הרבה יותר ממלים"? איך רעיון כזה זוכה למאמר שלם בוול סטריט ג'ורנל, שלא לדבר על חוקרים ומומחים?

אני חושבת שהתשובה מונחת בעובדה שאפילו שאנו יודעים שזו האמת, אפילו שכולנו מכירים בכך שנתינה לבני הזוג בונה את הנישואין שלנו, מבטאת את הדאגה שלנו ומעמיקה את האהבה בינינו, אנו קצת שוכחים, או נהיים עסוקים מידי. אנו מתעייפים. מקבלים את מערכת היחסים כמובן מאליו, כך שלמרות שאנחנו "יודעים", אנו תמיד זקוקים לתזכורת. משום שקל יותר לפעול באופן אוטומטי.

"אהבה רחמנית" (קרי, נתינה!) דורשת מחשבה. היא מאלצת אותנו לחרוג מההרגלים ולפעול באופן שונה. היא מחייבת בחינה פנימית תמידית - אנו חייבים כל הזמן לשאול את עצמנו: "מה הוא צריך?", "מה היא הייתה רוצה"?

זאת עבודה קשה. הרבה יותר קל לזרום. יותר פשוט להפעיל את מנגנון "טייס אוטומטי". אולם נישואין אינם יכולים לשרוד על בקרת שיוט. אנו מוכרחים להמשיך להזין ולכלכל את המערכת כל העת.

לא נוכל להרשות לעצמנו להיכנס לשאננות או לאדישות.

המאמר מביא לדוגמא אדם שמחמם את הרכב לאשתו בבקרים קרים. זהו מעשה מושלם של נתינה (שאולי לא יזכה למלוא ההערכה באילת).

הנתינה אינה מצריכה כסף (כך שכל אחד יכול לעשות אותו!), אך היא כן דורשת מאמץ. היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי לעשות חסד למישהו שאנחנו אוהבים. בדוגמא הנ"ל, הבוקר הזה משנה את החיים לשניהם – לבעל, משום שמעשה הנתינה שלו משפר את חיי הנישואין שלו ומייקר בעיניו את אשתו, ולאשתו, משום שהיא מרגישה שדואגים לה, אוהבים אותה ושהיא מוגנת ובטוחה. ורוב הסיכויים שהיא תגיב בדרך דומה (למרות שלא כדאי שזה יהיה המניע).

אנו יוצרים כל כך הרבה מעגלים שליליים במערכות היחסים שלנו; האם לא יהיה נחמד ליצור גם כמה מעגלים חיוביים? אווירה של התחשבות ומחשבה היא אווירה מדבקת.

אני משוכנעת שכולנו יכולים לחשוב על דרכים חדשות כיצד לתת לבני הזוג שלנו. אני בטוחה גם שכולנו יכולים לגלות הזדמנויות נוספות להכיר בחסד שבני הזוג עושים אתנו, ולהעריך ולהודות על כך. אם באמת נעמיד את צרכיהם מעל צרכינו שלנו, הרעיונות פשוט לא יפסיקו לזרום. הם יכולים להיות פשוטים, כמו לצאת למסעדה החביבה עליו (ולא עליך!) או להדליק את החימום בגלל שאתה יודע שקר לה (למרות שלך לא), או גדולים יותר, כמו לוותר על הרעיון שלך לנפוש בירושלים בשביל לצאת לטיול רגלי בגולן.

גודל המחווה, הכסף הנדרש, הזמן והמאמץ – אף אחד מאלה הוא לא הגורם החשוב באמת – המפתח הוא שהצרכים שלהם קודמים לשלנו. הכותרת המשנית של הכתבה הוא "מעשים קטנים, אהבה גדולה", משום שבסופו של דבר, זה מה שנקבל.

Click here to comment on this article
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
EXPLORE
LEARN
MORE
Explore
Learn
Resources
Next Steps
About
Donate
Menu
Languages
Menu
Social
.